היי, אני מאיה

נשואה באושר לרני ואמא לשני בנים צמודים.

כשיהונתן נולד החיים שלי השתנו בתחום האישי ובתחום העיסקי. יהונתן איתגר אותי מאוד ועל כך תוכלו לקרוא בבלוג, למעשה הפורקן בימים הקשים היה הכתיבה למגירה ומכאן נוצר הבלוג.

אני מזמינה אותך להצטרף לרשימת הדיוור שלי ולקבל עידכונים אצלך במייל​

עיקבו אחריי גם באינסטגרם

חדש! כרטיסיות התפתחות
עכשיו לרכישה באתר

בואו לקרוא את הטור שלי
ב-Ynet הורים

מוזמנים לעקוב אחרי
גם בפייסבוק

"אמא טובה", מי קבע?

"אמא טובה", מי קבע?

אז מסתבר שיש הגדרה ל"איך אמא טובה אמורה לתפקד?".

וככל שאני חושבת על הנושא, אני מבינה שיש קריטריונים מחמירים שצצים מכל עבר בחברה שלנו.

לפתע, צפות להן מחשבות כמו: "מי אני בכלל?", "האם אני קודם כל אמא ורק אח"כ אישה?" , "האם מותר לי בכלל לחשוב על עצמי, כשבבית יש לי פעוט בעיצומו של משבר גיל שנתיים ותינוק רך בן חודשיים…?"

מצד אחד, אנו מתהדרים בהיותנו חברה מערבית, מתקדמת ונאורה ומצד שני, מרגישה צורך לרכוש מחשבון כיס רק בכדי לסכום את כמות הפעמים שמרימים גבה בכל פעם ששומעים על סידור או פגישה שיש לי, בגפי, ללא שניים או לפחות אחד מעוללי שיבדלו לחיים ארוכים.

כשהייתי בחודש מתקדם להריוני השני, קראתי שנפתחה ההרשמה ללימודי קורס "הפרלמנט" מבית יונית צוק "הבלוגריסטית".

הלימודים קרצו לי עוד במחזור הקודם אך מסיבות כאלו ואחרות לא הצלחתי להירשם אליהם, כך שהפעם אמרתי לעצמי ש"שאני לא מוותרת", לא עם שני ילדים, לא עם עסק בצמיחה (טפו חמסה!) ולא עם זוגיות ובית שדורשים תחזוקה מתמדת.

הבטחתי בליבי ש"אני עושה את זה, הכל קטן עליי" ומפה לשם, העניקו לי הוריי המדהימים, לכבוד יום הולדתי ה 30 את הלימודים שלי בקורס הפרלמנט לשנת 2018-2017.

חיכיתי בערגה לשיעור הראשון של הקורס שנקבע ליום 25.9.17, ולמרות שתאריך הלידה המשוער שלי היה 5.10.17, הרגשתי ש"זהבי" (שם העובר הנבחר) עושה סימני הקדמה לא אלגנטיים במיוחד.

אז כמצופה מ"אמא טובה", דיברתי איתו הרבה, הסברתי ששווה לו להגיע איתי לשיעור ושעכשיו סתם חם ולח בחוץ ושכדאי לו לחכות להישאר עוד קצת, אצלי בבטן.

השיחות שלי עזרו.

טוב.

חלקית לפחות.

לשיעור הראשון של הפרלמנט הגעתי בעיצומם של צירים מתקדמים, אך כמו שאני תמיד אומרת: "אין דבר העומד בפני הרצון", ומכיוון שמדובר היה בלידה השנייה, כבר הייתי די מחוברת לגוף שלי וערה לעוצמות הצירים כך שהיה בי הביטחון לקחת את הזמן ולהמתין בטרם ההגעה לחדר הלידה.

איתי פולק, הנסיך השני שלנו נולד 14 שעות מתום השיעור הראשון בקורס.

הגחתו של איתי לעולם מילאה אותי ואת המשפחה הקטנה שלנו באינסוף אור ואהבה אך לצד אלו, לא נשכחה ממני תחושת המועקה שאפיינה כל כך את השבועות והחודשים הראשונים בהם ביליתי בניסיונות להרגיע ולהשקיט את בני הבכור יהונתן תקופה בה הרגשתי שעולמי חרב עליי.

אני חושבת שאחד השיעורים החשובים שלמדתי בתום "חופשת" הלידה הראשונה שלי, היה חשיבות הזמן האישי וצבירת האנרגיות שלי, כאישה ובמיוחד כאמא להמשך תפקוד שפוי וחיובי.

אני מאמינה שאין חשוב יותר לאמא צעירה מזמן איכות אישי, בין אם מדובר בשעה של שתייה קפה חם לצד קריאת כתבה מעניינית או הליכה באוויר צח עם חברה טובה, ובכל אופן, משהו שלא כולל! מטלות בית / ילדים / סידורים כאלו ואחרים.

נכון, ילדת ויש לך תינוק שתלוי בך ב 100% , אך כפי שטלפון נייד אינו יכול להחזיק ללא הטענה מפעם לפעם, גם ממך, כיצור חי, לא ניתן לצפות, לתפקד 24/7 בצורה מסורה וסובלנית ללא כל תשומת לב לצרכים בסיסיים לצד טיפוח "האני האישי".

הרי כדי לתת מעצמנו, במיוחד לתינוק כל כך קטן ותובעני, חשוב שיהיו בנו אי אלו עוצמות אישיות.

עוצמות אישיות הן תוצאה ישירה של השקעה בעצמנו.

של עושר פנימי.

של זמן אישי.

של תחושת עצמאות לצד הערכה עצמית.

מעט מאתגר לפתח תחושת עצמאות או הערכה עצמית כשמבלים כל היום בהסנפת טיטולי טטרא והחלפת חיתולים עתירי ריחות שביננו? לא כל קיבה יודעת להכיל.

אז בפעם הבאה שאתן מוצאות את עצמכן מתלבטות אם "להשאיר את הבייבי ולצאת עם חברה לקפה?" או "לברוח לחצי שעה לקניון כדי להשלים מלתחה לאירוע קרוב?" זכרו שאתם פשוט חייבות את זה לעצמכן.

ובעיקר?

שאתן עושות את זה קודם כל! לא בשביל עצמכן אלא למען הבייבי ולא אף אחד אחר, כי רק כך, ניתן באמת להתמלא באנרגיות ולחזור לתת מעצמנו עד אין קץ לבית ולילדים.

לשיעור השני של הפרלמנט הגעתי בגפי.

איתי היה בן חודש ימים והיה לי סידור מכובד עבורו.

מודה ומתוודה שהרגשתי צורך עז ל"זמן אישי", עם עצמי, עם אנשים בוגרים ועם קפה חם ביד.

ומעבר לכל אלו, היה חשוב לי גם לא להזניח את העסק שלי, שבניתי ב 10 אצבעות, בשנה  האחרונה.

התגובות הביקורתיות לא אחרו להגיע.

מ"איך עזבתי ילד בן חודש?" ועד "איך ירגיעו אותו כשיבכה" והשמיים הם הגבול.

השאלה הכי מקורית הייתה "האם אני מחפשת לברוח?"

כאמא בפעם השנייה, יכולתי להרשות לעצמי להקשיב לכל השאלות ולהגיב בחיוך אלגנטי.

אם הייתי נתקלת בתגובות החמות הללו בעודי בחופשת הלידה הראשונה שלי, בטוחה שהייתי מסיימת את היום במקלחת, סופגת את הדמעות במגבת או שתיים.

אז מי מחליט בעצם "מיהי אמא טובה?"

מי מגדיר את כל אותן ההגדרות הללו, ששמות אנשים בתבניות, שמגדירות כמה ס"מ מותר לסטות ימינה או שמאלה….?

בעצם, למה זה צריך לעניין אותי..? אתכן…? מישהו בכלל..?

המצפן החשוב ביותר שיש לנו הוא המצפן הפנימי.

אם את חשה שיש בך את הכוחות והאנרגיות להעניק לילדיך את האמא הרגועה והאכפתית שתמיד חלמת להיות, אם בסופו של יום, לא התסכול הוא זה שמעטר את פנייך אלא תחושת הסיפוק או לפחות הרגשה של: "הייתי בסדר סך הכל" – זה מה שחשוב.

לא מה שהאמא תגיד, לא החמה, לא הדודות ושאר "יודעות הדבר".

כי בסופו של דבר אני היא זו שמבלה כל היום וכל הלילה לצד הבייבי.

לא הן.

תנו לי להיות אמא.

שלכן
מאיה פולק, יועצת שינה ומדריכת הורים מסוכמת, בלוגרית ואמא לבנים צמודים וכלב.

אהבתם? שתפו עם חברים:

Share on email
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest
Share on facebook

17 תגובות

  1. ויקי הגב

    לאנשים יהיה תמיד מה להגיד, בעיקר פה בארץ שכל אחד מרגיש חופשי להפיץ את דעותיו מבלי לראות מי עומד מולו. אני שמחה לשמוע שאת מסוגלת להגיב בחיוך אלגנטי, זה שאת אמא לא אומר שאת צריכה לוותר על עצמך. תעשי מה שעושה לך טוב, בטוחה שזה משפיע לטובה גם על יתר המשפחה.

  2. מיכאלה הגב

    כל כך צודקת. עם כל ילד אני מבינה את זה יותר. עם הראשונה לקח לי בערך שנה להבין שצריך זמן אישי. עם השני כבר קצת יותר. מעניין איך ארגיש בשלישי.
    כתוב נפלא ❤

  3. חן יאקה-שומרון הגב

    שותפה מלאה לכל מה שכתבת, זו בהחלט הגישה שגם אני תומכת בה. פוסט מצויין!

  4. ריבי הגב

    אמא טובה היא אמא שטוב לה. זה דרך אגב נכון לכל התחומים ולא רק לאמהות-אם לא טוב לך לא תהיי טובה בעבודה, לא תבשלי טוב, לא תהיי טובה לאנשים… ככה שלדאוג שיהיה לנו טוב זאת משימה יומיומית חשובה! ואז נשאר רק לשים לב איך הטוב שלנו עושה לאחרים טוב.

  5. נורית בן משה הגב

    מסכימה לגמרי (גם אם כבר לא במקום הזה היום) עדיין הצורך לוותר לפעמים על זהות אחרת מצד הסובבים אותך מקומם- ושמחה שבחרת במה שנכון לך

  6. רינת חוליו הגב

    "עוצמות אישיות הן תוצאה ישירה של השקעה בעצמנו…"
    מתחברת מאוד למשפט הזה בהורות ובכלל.
    ממרומי שנות אמהותי (23 שנים) למדתי בעליות וגם במורדות שזו הדרך המתאימה לי . שמחה לקרוא את זה ממך, אמא צעירה . את מתווה דרך לאמהות נוספות שמותר ורצוי לשים את עצמנו בפרונט לפעמים.

  7. אמיתיי הגב

    אני "רק" אבא 🙂 אבל כל כך מאמין ופועל לפי מה שכתבת.

    מיכל, האימא של הבנות שלנו הרגישה בחופשת הלידה שהיא חייבת אינטרקציה עם "גדולים" תוך מעט ימים אחרי הלידות, ואני באמת מתוך אמונה שכמו שכתבת, אימא "טובה" היא אימא שטוב לה הכי פירגנתי לה.
    (ונהניתי מזמן איכות עם התינוקות שלי 🙂
    בקיצור הכי מתחבר למסר שלך והוא חשוב בעיני עד מאוד,
    לתת לגיטמציה לכל אימא למצוא את הטוב שלה
    ולא לפעול לפי מה שה"אחרות" (והאחרים) משליכים עלינו…

  8. מיטל הגב

    מאיה את נהדרת. מסכימה עם כל מילה

  9. שגית שליו הגב

    את כל כך צודקת, העלת נושא חשוב מאוד שנוגע בכולנו, המשיכי כך(:

  10. ליאת הגב

    כמה נכון !!
    כמה טוב לקרוא ולהזדהות לקבל חיזוק שגם אם יש ביקורתיות זה לא הופך אותך לאמא פחות טובה
    שגישה שונה לא הופכת מישהו לטוב יותר או אותי לפחות !
    תודה לך ❤

  11. יונית הגב

    פוסט נפלא יקרה. מאוד מזדהה. התמונה במקלחת שכתבת עם הדמעות קרעה לי את הלב. הלוואי והמון אמהות יקראו את הפוסט שלך

  12. חגית הגב

    כתבת נהדר ונכון.
    זוכרת אותך בשיעור הראשון, יוצאת באמצעו ותהיתי אם זה מתחיל (-:
    מוסיפה שבכל לידה זה שונה ומה שהתאים ללידה אחת, לא בהכרח יתאים לאחרת ולכן המסר החשוב ביותר הוא להיות קשובה לניואנסים העמוקים שלך – בלידה הרביעית חזרתי מבית היולדות ועבדתי באותו הערב, זה הרגיש *לי* הכי נכון באותו הרגע…

  13. לילך הגב

    מאיה, תודה על הפוסט הכנה ומרענן!
    אני חושבת שהיכולת שלנו לזהות את הצרכים שלנו מתחילה בהיכרות שלנו עם עצמנו. כשאני מכירה את עצמי אני יודעת לזהות את הקולות והרצונות ומה אני חייבת בשביל להמשיך לאהוב את הבייבי, את שאר המשפחה ובעיקר את עצמי.
    שיעור יוגה לדוגמא

  14. צפי הדר ריכטר הגב

    מאיה יקרה, כרגיל, תענוג לקרוא את מה שאת כותבת.
    אפילו שהבן הבכור שלי כבר התגייס וזה שהגיע מייד אחריו לומד ברגע זה לבחינת מתכונת, דעי לך שהנושא שהעלית כאן עדיין רלוונטי ומעניין.
    חשוב לפנות מקום לעצמנו, מבלי להתנצל. לפעמים זה מורכב יותר, במיוחד כשהם קטנים מאד וזקוקים לנו ברמת הנשימה היום-יומית, אבל גם אנחנו צריכות לזכור לנשום.
    נשיקות.

  15. לילך הגב

    פוסט מעולה וחשוב מעין כמוהו,
    מאיר עיניים לאמהות צעירות.
    אני הבנתי את זה רק אחרי שנים ארוכות ושוחקות בתפקיד הכי הכי משמעותי בחיים.
    מיד משתפת!

  16. עידית מיכאלי זיו הגב

    פוסט מצוין – בעיניי זה מאד אינדיבידואלי – גם בהקשר של ההפוגות בחודשים הראשונים, וגם בהמשך – אני מכירה אמהות שנמצאות עם הילדים המון שעות, אבל לא באמת פנויות אליהם, ואמהות שמגיעות מאוחר, אך כשהן עם הילדים הן הכי פנויות בעולם – קשובות, וכמהות להם. כל אחת צריכה לעשות מה שנכון לה – וכמה שפחות להקשיב לסביבה

  17. ליזי הגב

    תותחית!
    ממש הזדהיתי עם הדברים שכתבת.
    יישר כוח!

השארת תגובה

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן